למה בכל זאת לכתוב בלוג?

"את הסיפור שלך לא צריך לשמוע, הוא לא מעניין אף אחד"

כך סבתא רבצו' אמרה כל הזמן לסבא דב. שניהם היו ניצולי שואה, וכאלו יש רבים, אז למה שדווקא הסיפור שלו או שלה יעניין אנשים. וכך הם חיו להם בדירה הקטנה שבירושלים, עוברים מיום ליום, בוכים על מי שכבר לא איתם ושותקים.

המשפט הזה נטמע בי, שנים, חשבתי לעצמי, את מי זה מעניין. מי אני. הרי הסיפורים האחרים מעניינים יותר.

לא, את האמת שכל סיפור הוא בפני עצמו. שאני קוראת סיפורים של נשים אחרות הם נותנים לי השראה, אז למה לא לכתוב את הסיפור שלי.

בשנים האחרונות פונות אליי נשים כדי שעודד ואדבר עם הקרובות אליהן. כאלו שאובחנו וחייהן החשירו ביום אחד. עשיתי זאת כמה פעמים וגיליתי ששיחות אלו לוקחות ממני כוחות שגם ככה אינם נמצאים בשפע, לפחות בתקופה זו של חיי.

החלטתי לכתוב, קודם כל לעצמי ואחר כך לנשים אחרות. אישה לאישה השראה. 

יכול להיות שהדברים שנכתבים כאן יפגשו אותך ויעזרו לך.

אחרי שנים של כתיבת פוסטים בכל מיני מקומות ובלוגים ואיפה לא, ריכזתי כאן את כל הפוסטים שנכתבו אי פעם. את האמת שיש עוד שרשומים בכל מיני מחברות והגיע הזמן לפרסם אותם כאן.

כשהסרטן מבצבצץ שוב ושוב, משהו בי זז, רשימת החלומות החליטה שהגיעה זמנה להתהוות ולצאת לאור. אחד החלומות הוא הבלוג הזה והחנות הקטנה שיש בו.

אז הנה הוא כאן, במלוא תפארתו.

מקווה שהוא יהיה לכן לעזר.

מוזמנות לפנות אליי בכל עת, עדיף בווצאפ.