למה בכל זאת לכתוב בלוג?

"את הסיפור שלך לא צריך לשמוע, הוא לא מעניין אף אחד"

כך סבתא רבצו' אמרה כל הזמן לסבא דב. שניהם היו ניצולי שואה, וכאלו יש רבים, אז למה שדווקא הסיפור שלו או שלה יעניין אנשים. וכך הם חיו להם בדירה הקטנה שבירושלים, עוברים מיום ליום, בוכים על מי שכבר לא איתם ושותקים.

המשפט הזה נטמע בי, שנים, חשבתי לעצמי, את מי זה מעניין. מי אני. הרי הסיפורים האחרים מעניינים יותר.

לא, את האמת שכל סיפור הוא בפני עצמו. שאני קוראת סיפורים של נשים אחרות הם נותנים לי השראה, אז למה לא לכתוב את הסיפור שלי.

בשנים האחרונות פונות אליי נשים כדי שעודד ואדבר עם הקרובות אליהן. כאלו שאובחנו וחייהן החשירו ביום אחד. עשיתי זאת כמה פעמים וגיליתי ששיחות אלו לוקחות ממני כוחות שגם ככה אינם נמצאים בשפע, לפחות בתקופה זו של חיי.

החלטתי לכתוב, קודם כל לעצמי ואחר כך לנשים אחרות. אישה לאישה השראה. 

יכול להיות שהדברים שנכתבים כאן יפגשו אותך ויעזרו לך.

אחרי שנים של כתיבת פוסטים בכל מיני מקומות ובלוגים ואיפה לא, ריכזתי כאן את כל הפוסטים שנכתבו אי פעם. את האמת שיש עוד שרשומים בכל מיני מחברות והגיע הזמן לפרסם אותם כאן.

כשהסרטן מבצבצץ שוב ושוב, משהו בי זז, רשימת החלומות החליטה שהגיעה זמנה להתהוות ולצאת לאור. אחד החלומות הוא הבלוג הזה והחנות הקטנה שיש בו.

אז הנה הוא כאן, במלוא תפארתו.

מקווה שהוא יהיה לכן לעזר.

מוזמנות לפנות אליי בכל עת, עדיף בווצאפ.

חודש המודעות לסרטן השד

כשגיליתי את הגוש הייתי על הפנים, נפשית. הייתי בודדה כל כך, עם חמישה ילדים, אחרי לידה. האיש בקבע, אומנם חוזר כל יום אבל לא בשעות סבירות. והכל הכל עליי, הרגשתי חנוקה, בלי אוויר לנשימה. כשהרופאה אמרה מה שאמרה, הייתה בי גם סוג של הקלה. הנה הסוף לייסוריי.

אחרי חודשיים עברתי ניתוח. בבוקר שאחרי הניתוח בביה"ח, קמתי והסתכלתי על עצמי במראה, הפנים היו כועסות, מה עשיתי לעצמי, למה ככה, למה לא פשוט לקחת אחריות על החיים. הסתכלתי על עצמי וקיללתי את עצמי. הרגשתי כמו סכין בלב. העיניים האשימו והיו גם עצובות. אין דבר יותר עצוב בעולם מאשר לקלל את עצמך, ככה, מול המראה, שהעיניים מביטות בך בחזרה.

חזרתי לחדר ובכיתי את נשמתי. אוי כמה בכיתי באותו היום. הרגשתי שכל דמעה שיוצאת היא רעל שהיה לי בפנים. זה היה בכי על מה שהיה, על האוויר שלא העזתי לקחת לעצמי, על שמחקתי את עצמי מול הילדים, מול האיש, מול העולם והייתי כל כולי בשבילם ולא נתתי לעצמי רגע אחד. רגע לנשום.

כמה שזה חשוב לנשום.

מכל עבר מציפים אותך, לכי להיבדק, גילוי מוקדם מציל חיים ועוד. וזה נכון. כל כך נכון.

הסרטן שלי התגלה מאוד מוקדם, תוך חודשיים ניתוח וזהו. לא סבלתי מכאבים בגלל הסרטן עצמו. מהניתוח והטיפולים כן, אבל זה כבר סיפור אחר.

אבל אני כאן כדי לדבר על משהו אחר. על הבריאות שלך.

לפני סרטן השד ולפני הכל, מה איתך? איך את מרגישה? האם את מאושרת?

האם את אוהבת את עצמך? האם את קמה כל בוקר מסתכלת במראה ומבסוטה ממה שאת רואה?

האם את אוהבת את עצמך בדיוק בדיוק כמו שאת?

האם את אוהבת הסביבה שיצרת לעצמך? את המשפחה שלך?

האם את מסכלת עליהם באהבה כל בוקר? מנשקת את ילדייך ושמחה שהם פשוט שם, בדיוק כמו שהם?

ומה את אוכלת? האוכל שלנו הוא התרופות שלנו, מה שנכניס לגוף ירפא אותו או שיגרום לו למחלות.

ירקות ופירות חיים הם המזון הסופר פוד של הטבע. כמה פעמים ביום את אוכלת פירות וירקות טריים?

האם את ישנה מספיק? שינה של לפחות 8 שעות, והשינה הטובה ביותר היא מתחילה בשעה שמונה וחצי/ תשע. זו השינה הטובה והמתוקה. כזאת שמאפשרת למלא מצברים. לעבד את היום שהיה מבחינת תודעה ולנקות את הגוף מבחינה פיזית. כל כך חשוב לתת לגוף זמן מנוחה. לעצום עיניים ולישון.

האם את ישנה 8 שעות בלילה?

ודבר אחרון, פעילות גופנית. תמיד זילזלתי בפעילות גופנית, לא הבנתי למה, לא הבנתי כמה שזה חשוב. מסתבר שפעילות גופנית גורמת לכל המערכות בגוף לעבוד יותר טוב. ולא חייבים עכשיו זומבה או ריצת מרתון, גם הליכה בקצב טוב עושה את העבודה. אפשר להתחיל ממש בקטנה. אבל זה חשוב. חשוב להפעיל את המערכות בגוף ולהניע אותן. הפעילות הזו גורמת לתחלופת חומרים טובה יותר וכך הגוף שלנו שומר על עצמו ומתחדש. הידעתן שכל שבע שנים הגוף שלנו משנה את כל תאיו?

חודש מודעות לסרטן השד עכשיו, לפני הממוגרפיה ולפני האולטרסאונד, תבדקי את עצמך, כמה את מאושרת, כמה טוב לך בחייך ותשני מה שלא.

המשפט שהלך איתי לאורך כל המסע המופלא שעברתי היה "סורי מרע, עשי טוב". מה שלא טוב בחיי יצא ולא חזר יותר. מה שטוב בחיי המשיך. ומה שבין הרע ובין הטוב קיבל עבודה קשה שלי כדי שיהפוך לטוב. ממש טוב, טוב שמח, שכיף לחיות בו.

מיצג להעלאת המודעות לקבוע בדיקה בישוב שלי

איך גיליתי שיש לי סרטן השד

היה לי מזל, טונות של מזל.

מרגישה שמישהו שם למעלה רצה שאגלה את העניין בזמן, כי יש לי כנראה משהו לעשות בעולם הזה.

ערב שישי, 19.1.19 קור איימים. אני מניקה את הקטנה בתנוחה אחרת, כזאת שמכריחה אותי להחזיק את השד בזמן ההנקה ופתאום מרגישה גוש. מעולם לא הנקתי כך, אבל רצה היקום שאניק כך כדי שאגלה את הגוש. אין הסבר אחר.

הערתי את האיש, תרגיש את זה, לחשתי. הוא הרגיש את הגוש. יציב כזה, לא זז. בגודל של גולה. ילדה חמישית שאני מניקה ומעולם לא היה לי גוש כזה.

זה היה ערב שבת. כל השבת אני מחבקת את הילדים, המון מחשבות עוברות בראש.

במוצ"ש התקשרתי לד"ר רורמן, הוא שאל כמה שאלות ואז אמר לי להירגע, להכין לי תה ולהירגע, כי זה שפיר. רוב הסיכויים שזה שפיר אבל שאקפוץ למרפאה ביומיים הקרובים.

למחרת הגעתי למרפאה, אחרי הבדיקה הוא אמר שלדעתו זה שפיר ואין מה לדאוג, אבל רק ליתר ביטחון. הוא יצר קשר עם ד"ר טל הדר משערי צדק. רק ליתר ביטחון.

למחרת (21.1) אני מתייצבת אצל ד"ר הדר. גם היא אומרת שזה שפיר ואין לי מה לדאוג, אבל ליתר ביטחון, היא שולחת לי לעשות אולטרסאונד, ואם הרופא יחליט לעשות ביופסיה, אז שיעשה, אבל לא בטוח שצריך כי זה שפיר.

יום רביעי 23.1, הרופא של האולטרסאונד קורא לרופא הבכיר שלו ומבקש לעשות ביופסיה. הרופא הבכיר אומר שאין צורך, שזה חלב שהתקרש. הרופא ד"ר אוריאל פרידמן מתעקש ולוקח ביופסיה. שהוא מוציא את הדגימה הוא אומר לאיש שלי שזה לא חלב, אבל רוב הסיכויים שזה שפיר.

כל כך היינו בטוחים שהכל בסדר, שלפגישה הבאה שלי עם ד"ר הדר הגעתי לבד.

5.2 יום שלישי, לבנותיי הגדולות יש הופעה במקהלה בשעה 17:00, נקבעה לי פגישה עם ד"ר הדר בשעה 14:00. אבא שומר על הילדים ואני לוקחת את יעלולה. מגיעה ליחידת השד ואחרי שעה מקבלת את הבשורה ש"נמצאו תאים סרטניים". את האמת שלא ממש הופעתי. כל הדרך לשם לא הצלחתי לנשום. לא הצלחתי להכניס אוויר לבטן.

ומה עכשיו? מתנהגים כרגיל? מה לעשות?

הרופאה הפנתה אותי לעובדת הסוציאלית של יחידת השד והיא ניסתה להדריך אותי איך להפסיק הנקה. אני, להפסיק הנקה, היא רק בת 7 חודשים. לא ידעתי מה יותר קשה, לדעת שיש לי תאים סרטניים או להפסיק הנקה.

מה שמדהים הוא שהקטנה ישנה כל הזמן הזה. מהרגע שנסעתי לביה"ח ועד שחזרתי מביה"ח היא ישנה. הייתה איתי וישנה, כאילו ידעה שאני צריכה זמן לעצמי ונתנה לי אותו.

הטיול לפני הניתוח לעין בוקק

למחרת, לא ידעתי מה לעשות, האיש היה בבית, כבר קנה מטרנה בדרך הביתה יום לפני. דרוך למשימה, להפסיק הנקה. דיברתי עם חברה שעברה את זה והיא אמרה כך: "ילדת 5 ילדים, עכשיו זו הלידה שלך, קדימה לכי על זה". קמתי, נתתי נשיקה לקטנה, בטחתי באיש שידע לעשות את מה שצריך ויצאתי מהבית לבדיקות. פעם ראשונה מאז הלידה שהייתי לבד, ולא סתם לבד, לבד כדי לטפל בעצמי.

"הציצי עשה את שלו, הציצי יכול ללכת"

ב4.3 פגישה אצל ד"ר אוריאל פרדימן, הגיעו כל התוצאות של הבדיקות. מסתבר שזה לא רק הגוש שהרגשתי, אלא חצי מהשד. מהפטמה אחורה. צריך לעבור כריתה מלאה. בכי אין סופי.

ישבתי שם, בחדר ההמתנה הפנימי והדמעות לא הפסיקו לזלוג. אף אחד לא חיכה לי בחוץ ולא היו לי הכוחות ללכת. האיש ניסה להתקשר, בפעם השלישית עניתי בקול חלש שכמעט לא נשמע "צריכה לעבור כריתה מלאה" הוא כמובן לא שמע והייתי צריכה לחזור על זה שוב, בקול חזק יותר. שוב לא שמע, ניתקתי. לא היו לי הכוחות להגיד זאת שוב.

כתבתי לו הודעה ונשארתי לשבת, ממררת בבכי.

כתבתי לחברה קרובה "הציצי עשה את שלו, הציצי יכול ללכת".

לא בטוחה שקלטתי את גודל האירוע באותו הזמן, פחדתי נורא, הייתי בטוחה שזה רק גוש אחד ופתאום זה יותר ופתאום זה יכול להיות עוד יותר.

ב24.3.2019 עברתי ניתוח כריתה מלאה של השד ושחזור מיידי, ארבע וחצי שעות של ניתוח.

ערב לפני הניתוח

בבדיקות של הפתולוגיה אחרי הניתוח גילו 20 גושים שהגדול מביניהם היה בגודל של 1.9 ס"מ. הוציאו גם בלוטה נגועה בלימפה בבית שחי. אחת מתוך 12 שהוציאו מבית השחי הייתה נגועה.

גודל הנס

עכשיו נדבר רגע על גודל הנס. אם לא הייתי מניקה את הקטנה בדרך שהנקתי ואם לא הייתי מגלה את הגוש, ואם לא היה לי את הטלפון של ד"ר רורמן, ואם לד"ר רורמן לא היה קשרים לשערי צדק, ולא היה תור למחרת ואם ד"ר הדר לא הייתה שולחת לביופסיה ואם הרופא הבכיר היה משכנע את ד"ר אוריאל פרדימן ולא היו לוקחים ביופסיה. ואם לא היו שולחים לmri ומגלים שבעצם השד מלא סרטן ואם לא הייתה התרופה הביולוגית שרק לפני 10 שנים המציאו אותה. לא הייתי פה היום. נקודה.

כל כך הרבה ניסים קרו אחד אחרי השני. מעיין רכבת הרים מטורפת שכל נקודה בה היא תפנית מטורפת בעלילה.

מרגישה שקיבלתי את חיי במתנה, ואני מחזיקה אותם בשתי ידיים, את החיים שלי, השברירים האלה ומפחדת להניח לרגע, שלא יקרה להם משהו, לחיים שלי.