סופה של הקרחת

התקרבנו שתינו למנצחת של המקהלה, כדי לדבר איתה לאחר ההופעה. היא עם בנותיה ואני עם בנותיי. פתאום שמתי לב שלילדה שלה היה בשנה שעברה שיער מאוד ארוך ועכשיו הוא עד הכתפיים, ציינתי זאת בפניה, שפעם היה לה שיער ארוך. האמא הסתובבה אליי, על סף דמעות, "כן, היא החליטה לתרום את השיער לחולות סרטן, ילדה אמיצה יש לי"

"כל הכבוד" אמרתי. "מישהי קרובה אליכן? מישהי שאתן מכירות?"

"גם, יש אחת קרובה שהיא מכירה ויש לי עוד חברה קרובה" ענתה.

"רק בריאות" עניתי בחצי חיוך של מבוכה.

לו רק הייתה יודעת שמתחת למטפחת הצבעונית והיפה שעל ראשי יש נשירה מטורפת ואני כבר חצי קירחת.

סיכום חווית הקרחת

ארבעה חודשי קרחת הגיעו לסיומם. לא חשבתי שאקבל כך את הקרחת. לפני שהכל התחיל הודעתי קבל עם ועדה שלא אצא מהבית, שלא אראה את פניי בציבור ותודה לכל מי ששואל.

אבל השיער התחיל לנשור ושמתי בהתחלה מטפחת ברישול, לא מהודקת ואז קלטתי שאז מה אם הוא נושר, למה אני צריכה להיות מוזנחת והידקתי את המטפחת, יישרתי את הגב וצילמתי את עצמי. שלחתי לכמה חברות והשתעשעתי עם המחשבה שאני חוזרת בתשובה. אחת מהאמהות בביה"ס נגישה אליי בבהלה. מה שרה, חזרתי בתשובה עניתי.

התמונה הראשונה עם כיסוי ראש

החברות הקרובות שידעו, אמרו שזה דווקא יפה. אז זרמתי, הכל טוב. הסתובבתי עם המטפחת חודש וחצי. אחרי הטיפול השלישי, הנשירה הייתה מטורפת. לא רציתי מלכתחילה לגלח את הראש. רציתי לתת לזמן לעשות את שלו, ואולי לא האמנתי שזה באמת יקרה, מי יודע, אולי דברים כאלה קורים. אולי יש איזה אחוז שלא הכל ינשור. זרמתי לגמרי עם העניין. ניקיתי אחריי את השערות הנושרות וזרקתי לפח. כל פעם קצת ולפעמים אפילו הרבה. זאת הייתה מעיין פרידה כזאת. פרידה מכל שערה שהיא חצי צבועה בצבע חום וחצי לבנה, בצבע הטבעי שלה.

חברה שעברה את זה, סיפרה לי שהיא גילחה את הראש איך שהתחילה הנשירה וזה גירד לה בטירוף, כי השערות לא נשרו, הן נשארו על הראש רק קצרות יותר וזה שיגע אותה. אז לא גילחתי. והשיער נשר ונשר.

כבר נהייתי בן גוריון, באמצע קרחת ובצדדים נשאר קצת שיער. גם בבית הסתובבתי עם המטפחת, התביישתי מבנותיי, למרות שהן ביקשו כמה פעמים לראות את הקרחת, לא הסכמתי.

יום אחד ניסיתי להרדים את הקטנה בחדרה, אז הורדתי את המטפחת, היא והאיש שלי היחידים שראו אותי בלי מטפחת.

פתאום נכנסה בתי השנייה לחדר, היא הסתכלה עליי במבט של "מה את עושה מזה סיפור", כולה קרחת, מה העניין. לא התרגשה ולא כלום, באותו רגע והבנתי שאין מנוס ויאללה הגיע זמן קרחת. כמה זמן אפשר להסתתר ובאמת מה העניין.

שלחתי הודעה לחברה שהגיע הזמן. היא הגיעה אחר הצהריים עם מכונה וגילחה את מה שנשאר. את האמת שלא הרבה נשאר. ממש מעט. הגדולה והשלישית ראו והתחילו לצרוח, רצו בבית, אמא קרחת. לקח לגדולה זמן עד שהעיזה לגעת בקרחת (בערך שבועיים).

אחרי הגלח

את התמונה אחרי הגלח שלחתי לחברות קרובות ולבן דודי היקר, התגובות היו טובות. השוו אותי לזמרת שינייד אוקונור, אמרו שיש בי אור ושאני יפה. עדיין כיסיתי את הראש מחוץ לבית, אבל לפעמים הגעתי לגן של הקטן חפויית ראש.

בפעם הראשונה אחד הילדים צעק לי "אמא של ישי קרחת" שזה הצחיק אותי, אבל פחות את הבן שלי, שלקח אותי ביד וביקש לחזור הביתה. בפעם השנייה שהגעתי לגן אחת מהאמהות סיפרה לי שהבת שלה הייתה קצת המומה מהקרחת ואפילו אמרה לאבא שלה, שלו יש יותר שיער ממה שיש לי.

אחרי חודש בערך, הייתי עם הילדים בביתר עילית. אמצע יולי, חום אימים, אבל הבת שלי עם חום, קופאת מקור. לא הייתה לי שמיכה או סווצרט, אז נתתי לה את המטפחת שהייתה לראשי. מכאן האירועים הדרדרו בצורה מצחיקה ביותר, גרמתי לתאונת שרשרת של אופניים, הרוכב הראשון נעצר מולי ובהה, השני גם כן נעצר והשלישי התנגש בשניהם. אנשים, בעיקר נערים, נעצרו מולי פיזית כאילו הם רואים חייזר מעולם אחר. נעצרו ובהו. לא ידעו איך להגיב. לא הפסקנו לצחוק כל הדרך אל האוטו וגם שנהגתי המבטים היו המומים. חיזר מכוכב אחר הגיע לביתר עילית.

אחרי הטיפול השביעי (עדיין על סטרואידים) נכנסתי למכולת לקנות לחמניות של בוקר, הילדים בדיוק התחילו ביה"ס והאיש נסע לעבודה מוקדם. רציתי לקנות לחמניות, נכנסתי עם המטפחת למכולת. המוכר הסתכל עליי בחיוך, חזרה בתשובה חשב. חייכתי חזרה והלכתי להביא את הלחמניות. חזרתי לקופה ואמרתי לו שזה לא מה שהוא חושב, שיש לי מטפחת כדי שלא יראה את הקרחת. בשנייה החיוך נמחק, הוא אמר שיהיו רק בשורות טובות אבל בכל מקרה המטפחת מתאימה לי.

אז עכשיו השיער צומח, כבר כמעט חודש וחצי. כל יום הוא נראה כבר אחרת. מצד אחד זו סיומה של תקופה ומצד שני, זו סיומה של תקופה שזה אומר שהייתה תקופה כזאת. זה לא היה חלום מוזר שכזה. זה אכן קרה ונגמר.