פנינים ותובנות שאספתי בתהליך ההחלמה מהסרטן

אחרי הניתוח הסתכלתי על עצמי במראה בביה"ח וקיללתי את עצמי. איך שהקללה יצאה מהפה כך היא ננעצה בלב כמו חץ דוקר. זוכרת את המבט הכועס והמאשים. כאילו היינו שתיים, אחת שכועסת ואחת שכואבת את העלבון. חזרתי לחדר התיישבתי על הכורסה ובכיתי. מי מקלל את עצמו, למה עשיתי את זה לעצמי. הרי השינוי היה נצרך. הייתי צריכה לשנות את עצמי, להפסיק לקחת את הכל על עצמי.

אז הגוף אמר דיי, ונתן לי את המתנה הזאת לעצור, להביט, להקשיב ולהתחיל לחקור על עצמי ולעצמי. אם הראש לא עשה את זה בזמן הנכון, הגוף עשה את זה, לפני שיהיה מאוחר מידיי.

ואני קיללתי את עצמי.

כל כך נפגעתי, העיניים היו כל כך פגועות, המבט העצוב. הפה דיבר ופגע והעיניים הראו את הפגיעה.

בכיתי כל כך הרבה באותו בוקר. יום רביעי, יומיים אחרי הניתוח.

מאז עברה חצי שנה. חצי שנה של החלמה, של חקירה ומחשבות, של הקשבה לכל מי שדיבר איתי, גם לאישה זרה במחלקה האונקולוגית באשפוז יום וגם לקרובים אליי ביותר.

את התובנות אספתי אחת לאחת ושזרתי אותן כמו פנינים יפיפיות על רקמת ליבי בתקווה שיישארו שם תמיד ולא אשכח אותן במירוץ החיים.

א ז לפני ראש השנה הבא עלינו לטובה רציתי לשתף אתכן (וגם אתכם) בפנינים הללו:

תמונה מהכימו הראשון

תאהבי את עצמך - אחרי הניתוח התחלתי יוגה שיקומית. בפעמים הראשונות שירה צילמה אותי עושה את התרגילים כדי שאעשה אותם בבית. לקח לי זמן להסתכל על הסרטונים. לא הייתי מסוגלת להסתכל על עצמי. ואז התחלתי להסתכל. וראיתי אישה יפה ומפוחדת. שמתאמצת ורוצה לשנות. שקצת כואב לה, אבל היא מתעלה על הכאב וממשיכה לעשות את התרגיל. אישה חזקה ויפה נורא. והאישה הזאת היא אני. אז לקח זמן והתחלתי להתחבר לעצמי, להסתכל על עצמי במבט אוהב במראה. להגיד לעצמי שאנחנו בסדר ואפשר לשנות ונשנה, הנה אנחנו כבר משתנות.

סורי מרע - עטפי את עצמך באנשים שעושים לך טוב. והתנתקי מאנשים שעושים לך לא טוב, גם מהמעגלים הקרובים. גם חברות וגם אנשי מקצוע שאת באה איתם בקשרי עבודה. רק מי שעושה טוב על הנשמה, שמביא לך אנרגיות טובות.

סורי מרע אפשר להגיד על הרבה דברים, גם על לשון הרע, לא להוציא מילים פוגעות מהפה, למילים יש משמעות וכוח. כל מילה שיוצאת לאוויר יש לה כוח. אפשר גם להגיד את זה על הרגלים לא טובים שאנחנו עושות על אוטומט, סורי מרע, מדברים שלא עושים טוב על הנשמה והגוף.

התלבשי יפה - כשאת נראית טוב, את מרגישה שוות ערך, את שווה וכשאת מתייחסת אל עצמך ככזאת, גם אחרים יתייחסו אלייך כך.

כשהקטנה חגגה שנה, הצטלמנו איתה. עדיין לא חגגנו לה כמו שצריך, אבל הצטלמנו ולבשתי פיג׳מה ושמתי מטפחת כי התחילה הנשירה ונראיתי מזעזע. אחר כך הסתכלתי על עצמי בתמונות ושאלתי את עצמי למה, למה להיראות מסכנה, אני לא מסכנה, מחזיקה מתנה ביד ועוד ארבע מתנות עומדות לידי, זכיתי. למה להיראות מסכנה. ואז החלטתי להתלבש יפה, נכון שאף אחד לא רואה אותי, חוץ מהגן, אבל אני ארגיש טוב עם עצמי. זו הייתה החלטה.

הקשיבי - כל שיחה היא הזדמנות ללמידה ולתובנה חדשה. התחלתי להקשיב מבלי לחשוב עליי תוך כדי. זה קשה, זו עבודה. פשוט להקשיב לכאב שלה. להקשיב לה ולא להתערב באמצע ולא להגיד איפה זה בא לידי ביטוי אצלי. ההקשבה גרמה לי לאסוף אימרות שעשו לי טוב על הנשמה וכתבתי אותן, נצרתי אותן. כמו פנינים יקרות.

תחיי את הרגע - עכשיו תחיי, לא בעתיד. רוצה לשפץ, תשפצי, רוצה ללמוד גיטרה, תלמדי, רוצה לכתוב תכתבי, רוצה לסרוג, תסרגי. עכשיו. לא יותר מאוחר ולא בעתיד. רוצה להוסיף מדף, תוסיפי, רוצה לצבוע, תצבעי.

לצאת להליכות - הליכה משחררת את הגוף מהלחצים, מניעה את הדם, מזרימה אותו ועוזרת בחילוף חומרים. על פי הרמב"ם, פעילות גופנית מבעירה את החום הפנימי של הגוף, ומניעה את המערכות בגוף לתפקוד תקין.

לא להתאפק - לפי הרמב"ם אסור להתאפק, שחייבים לשירותים, הולכים. שנים התאפקתי, גדולים רק בשעות הלילה שהילדים ישנים. היום, אין מצב. לפי הרמב"ם לעולם אל ישהה נקביו אפילו רגע אחד. היציאות שלנו הם בעצם רעלים שהיו לנו בגוף והגוף המופלא שלנו רוצה להוציא החוצה. כל מה שאנחנו צריכים זה לאפשר לו להוציא אותם. וזה מדהים כמה זה פשוט. היו לי טחורים. עכשיו אין כי הקשבתי לגוף, שיש הולכים ואפילו לא צריך ללחוץ, זה פשוט קורה מעצמו.

להתנתק ממסכים בבית - לכבות מסכים ולהיות שם, לעשות דברים, לקרוא ספר, לסרוג, לצלם, לבשל, לאפות. לעשות מה שתמיד רציתי עכשיו, עם הילדים. כשהילדים בבית. לא לחכות למתישהו שהם לא יהיו, אלא להראות להם שאפשר לעשות עכשיו, לעשות איתם.

לא להיכנס לרשתות חברתיות - או לפחות להמעיט בהן ממש. זה שותה את הזמן היקר שלי.

לנהל את הבית - כל הקרדיט לשגית שנתנה לי לראות את התמונה מזווית אחרת. כן זה הבית שלי, אני יצרתי אותו ואני מנהלת אותו. כי התמונה הרחבה היא אצלי. אז הבנות ילמדו להכין ארוחת ערב וייקחו אחריות על הניקיון של הבית, למרות שאני בבית, אין סיבה שאעשה את הכל. אז יצרתי משימות וחילקתי אותן בין הילדים, לא עם תמורה כלשהי מצידי, אלא מתוך הבנה משותפת שכולנו גרים כאן וכולנו שותפים לכל מה שקורה בבית. ועל הדרך הילדים ילמדו להיות אחראים יותר, עצמאים יותר. כמו הכנת ארוחת ערב.

אגב, לנהל את הבית קשור גם לעיצוב המרחב ולהוציא פריטים שלא משרתים אותי בבית. מה שלא היה בשימוש כנראה גם לא יהיה ואין סיבה להשאיר אותו בבית.

לסמוך על הילדים- לשחרר. בחרנו להישאר לגור כאן, אז לשחרר. את בית הספר שחררתי, מה שייקחו מבית ספר ייקחו. מאמינה שהידע הרלוונטי להם יגיע אליהם כשיצטרכו אותו, גם ככה הידע לא יילמד בבית הספר, אז אין מה להילחם. לי נשאר רק לסמוך על הילדים שיהיה להם טוב. לאפשר להן לראות את הטוב ולא לחפש את הרע. בהקשר הזה התחלתי לשאול את הילדים מה היה להם טוב היום בבית הספר, כי את הרע תמיד מספרים אבל הטוב משום מה נשכח, אז להאיר את הטוב, לשאול מה היה טוב.

לעשות למען עצמי - לקבוע לעצמי זמן במהלך היום שהוא לא למען הבית, אלא בשבילי, כדי לעשות מה שאני אוהבת. ללמוד מה שמתאים לי.

להיות בשמחה תמיד - לעבוד בזה, לצחוק, להנות מהילדים, להנות מהחיים. להנות האוכל. האוכל צריך להיות טעים ואחר כך מזין.

התרופה היא המחלה - היום הרפואה הפכה את הדברים. הגוף שלנו יודע לרפא את עצמו. שלשולים, הקאות הן התרופה של הגוף. כשבגוף יש משהו לא טוב, זו הדרך של הגוף להוציא את הרעל מהגוף. היום נותנים תרופה לתרופה. נותנים משהו שיפסיק את השלשול או את הצרבת, שגם היא מזהירה את הגוף מפני מאכל מסויים. צריך לתת לגוף לעשות את העבודה שלו ולא להפריע, להיפך, צריך לעזור. לתת מנוחה לגוף. כשהגוף עובד ומנקה את עצמו, תנוחי. תני לו לעשות את העבודה.

היום אני יכולה להגיד בוודאות שהסרטן הוא התרופה שלי. הייתי צריכה את זה, את הקריאת השכמה הזאת. את הקיצוניות הזאת, כדי שהדברים ישתנו אצלי פנימה ובבית. לצערי, התרופה למצב שלי הייתה מחלת הסרטן. זנחתי את עצמי ולא הקשבתי לגוף.

בריאות ע"פ הרמב"ם = ראשי תיבות : בולם רוגזו יפחית אוכלו ויגביר תנועתו

כמה דברים לא יישמתי מהפירוש של הרמב"ם לבריאות.

הייתי עצבנית, פקעת עצבים. הכל עיצבן אותי ונכנס לי ללב. התחלתי להבין שצריך להפחית את הכעס, להיפרד ממנו, אין מה לכעוס, העולם בא להיטיב עימנו. באנו לעולם כדי שיהיה טוב. אז למה לכעוס. הגענו לעולם כדי שיהיה לנו טוב, שזה וואחד דבר להגיד לילדה דור שלישי. במשפחה שלנו לפחות. באנו להנות, להנות בעשייה ולהתענג ממנה. לא באנו לשבת ולצפות בסרטונים כל היום, למרות שזה מצחיק וכיף. אבל כן לעשייה, ההנאה מעשייה היא עמוקה יותר ונשארת איתנו לאורך זמן.

לגבי אוכל זו לא הייתה הבעיה, אכלנית אני לא.

אבל פעילות גופנית לא הייתה הצד החזק שלי. להיפך, הייתי צינית כלפי זה. לא הבנתי מדוע צריך פעילות גופנית. התחלתי לצאת להליכות, שלוש פעמים בשבוע, פשוט הליכה, עם חברה או עם הרצאה באוזניות או סתם בלי לשמוע כלום, פשוט להיות עם עצמי. מדהים כמה טוב זה עושה, כמה הגוף רגוע אחרי הליכה. כמה הוא מתאים את עצמו למציאות. הליכת בוקר נותנת אנרגיות למהלך היום ואילו הליכת ערב מכינה את הגוף לשינה. עוזרת לו לסגור את היום. אישית מעדיפת יותר הליכות ערב, הגוף ממש נרגע לקראת השינה.

חייכי, כל מה שקורה, הכל לטובה. אין לנו אפשרות לראות את התמונה הרחבה. היום זה נראה שמשהו ממש לא טוב קרה, אבל בסופו של דבר נגלה שהוא היה לטובה. שאותו דבר שקרה, הייתה לו סיבה שהגנה עלינו ואז נבין שהכל לטובה.

אין מקריות בעולם וראיתי את זה כל כך הרבה בחודשים האחרונים. כל שיחה, כל פגישה באה להגיד לי משהו, ללמד אותי משהו. דוגמא טובה היא הפגישה שהייתה לי עם חברות טובות לפני הניתוח. נפגשנו בבית קפה והן עודדו אותי, אמרו לי מילים טובות, הרגשתי אז בצורה מאוד חזקה את כוחן של מילים. הרגשתי איך המילים המחזקות, יוצאות מהן ועוטפות אותי בחום. פיזית הרגשתי מעגל חום שעוטף אותי.

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות. אומרים שיש 40 יום, מראש חודש אלול עד ראש השנה, שבהם אנחנו יכולים לשנות את גזר הדין. ראשי התיבות של אלול - אני לדודי ודודי לי.

השינוי צריך להתחיל ממני. כל עוד לא אעשה את השינוי הוא לא יקרה, אבל ברגע שאתחיל לעשות את השינוי, אפתח את הכלים שלי, כדי לקבל את אותה עזרה שכנראה לא הייתי רואה אותה לולא הייתי מתחילה את השינוי, אקבל עזרה מהעולם.

בחסידות קוראים לזה - אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא כשיש התערבות מלמטה, תהיה התערבות מלמעלה.

קחו דקה, אפילו כמה דקות וכתבו לעצמכן ברכה לשנה החדשה. מה הייתן רוצים לשנות, אם בכלל.

שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה,

אוהבת המון ומודה לכולם על תמיכה והעזרה בחצי שנה האחרונה, כל כך לא מובן מאליו.

שרה